נסים אלמקייס הוא אדם אוהד בעל פנים חביבות, אך עצובות. כאילו הוא התרגל לשמוע סיפורים קורעי לב, שעל פניו הבעת אהדה תמידית. הוא נכנס לחדר האוכל של מסעדת "מאיר פנים" שהוא מפעיל בדימונה מזה 12 שנים ונעמד מול מאה התלמידים שלנו. אחרי יומיים של הרצאות תהיתי איך הוא יקבל את תשומת ליבם לפני שהם יתחילו לפטפט.
ההקדמה הקצרה שלו רק הוסיפה לפחד שלי.
כאילו הוא חש שאכן זה עומד להתרחש, הוא החל לספר סיפור על בנו, שבכל יום בדרכו לבית הספר כאשר עבר ליד המאפייה המקומית עם שני חברים, הוא היה קונה לחמניה.
חבריו גנבו את שלהם… כפי שבנו הסביר זאת, הבנים לא היו גנבים מטבעם אלא פשוט עניים, לא היה להם מה לאכול בבית. בהמשך זה הפך לסיפור מרגש על כיצד בנו של נסים החל לשלם על ארוחות הצהריים שלהם.
המצב הכלכלי בדימונה עגום, העיירה נשארה עם אותו המראה מאז שנות החמישים. בנייני דירות נראים שחוקים כמו הערבה שמקיפה אותם, מרכז העיר הוא חיבור רופף של חנויות ומשרדים שחסרים בשניהם נושא ואחידות. הקניון המקומי מאכלס סמטאות חשוכות שהופכות לרוח מעיקה בחורף ומציעות צל זמני בקיץ.
דימונה נהנתה מתקופות של צמיחה כלכלית אך הכלכלה עלתה ונפלה, ושיעור האבטלה בעיר עומד כיום על יותר מ -10%.
אני מכיר אנשים שגרים בדימונה שטוענים בקול רם שהעיר השתנתה, שודרגה ויש לה עתיד. הם ממהרים להזכיר את המשכורות הגבוהות של אלה העובדים בחברות ים המלח. הם מציינים את יתרונות המס, את דמי הלימוד המופחתים והדיור הזול, יש להם אינטרס ברור בקידום העיירה.
אבל אפילו אדם עשיר יכול להיראות חסר מיומנות וחסר בית, וזה הרושם המיידי שאנשים זרים נוטים לקבל.
מוקדם יותר באותו היום נכנסתי לתחנת המשטרה עם שלושה סטודנטים הזקוקים לשירותים. חדר הכניסה מלא בגברים צעירים שלא נראו כאילו הם נמצאים שם בסיור. הבניין היה נקי ותפס מקום בולט במרכז העיר. קפצנו פנימה כשאנחנו בדרכנו לעיר בניסיון להשלים משימה מעניינת.
לקבוצת הסטודנטים הקטנה שלי הוצג עט. המשימה שלהם הייתה לבדוק אם הם יכולים להחליף אותה בכל דבר שיש לו ערך דומה. הם היו אמורים להחליף את הפריט החדש שקיבלו שוב ושוב עד שיעלו את הערך של אותה עט.
ברק הוא בחור צעיר שלא יסיים את לימודיו עם תואר. הוא כבר ראה את הצד הלא נכון של החוק. את היומיים הקודמים הוא בילה בשיבוש פעילויות הקבוצה שלנו. אולם היום הוא היה בעניין, הוא הפך את העט הקטן לעניבה, תחפושת, ואז כובע, ושעתיים לאחר מכן ובסופו של דבר הוא החליף אותה לארבעה דגי זהב. יותר מאוחר באותו אחר הצהריים הוא יציג אותם במעון יום לילדים בו נבקר.
אולי זה היה אזכור הפשע או אולי זה הפאתוס של הסיפור, אבל הסיפור של ניסים גרם לברק להיות שקוע בו. ניסים סיפר לנו את סיפורה של אלמנה שחששה שילדיה יילקחו ממנה. הפחד נבע מהעובדה שהם חולים ללא הפסקה היא מובטלת, אין לה אוכל בבית, והיא נבוכה מכדי לבקש.
ניסים שמע על מצוקותיה הקשות ובא לבקר אותה. כשראתה אותו, היא נהייתה היסטרית, מאמינה בטעות שהוא עובד מחלקת הרווחה וחשבה שהוא בא לקחת את ילדיה.
ניסים עשה איתה עיסקה. הוא ביקש ממנה לעבוד במרכז של "מאיר פנים", תינתן לה משכורת קטנה והיא תוכל לקחת איתה אוכל ככל שהיא צריכה. הפיתרון היה חלקי בלבד כי ילדיה הקטנים עדיין היו חולים. ברגע שניסים הצליח לשכנע אותה בכוונות הטובות שלו, היא הזמינה אותו פנימה. מה שהוא ראה החליא אותו: הקירות והתקרות היו מכוסות בעובש ירוק, לא פלא שהילדים היו חולים… ובמקרר הוא לא מצא יותר מקופסת חומוס וחצי בקבוק קטשופ.
ניסים יצר קשר עם חבריו בתחנת המשטרה. יחד הם הקימו קבוצת מתנדבים שניקתה את הדירה. זה לקח זמן, אך ניסים היה מרוצה להודיע לנו שהדירה עכשיו נקייה, הילדים בריאים, והאישה אסירת תודה לנצח.
הוא רגיל לקבל שיחות טלפון באמצע הלילה. החורף הזה היה קר במיוחד ובוקר אחד בשתיים לפנות בוקר הוא קיבל טלפון מקשיש שתהה אם ניסים יוכל אולי לספק לו שמיכה ביום למחרת. ניסים הבין את הייאוש מהשיחה, בנו אשר שירת אז בצבא לקח את השמיכה הכבדה ממיטתו ונסע לביתו של האיש.
אפשר רק לתהות מדוע עמותות הפכו למוקד כזה של מעשים בלתי אנוכיים בעלי רצון טוב. איפה הגורמים הממשלתיים? מדוע הם לא עוזרים לאלו שקר להם, לרעבים וחסרי הבית במקומות כמו דימונה?
מדוע הממשלה מבטלת את האחריות לארגונים כמו מאיר פנים? למה למשל הממשלה לא יכולה לתת כמה שקלים לכל אדם שניסים צריך להאכיל?
האירוניה במצב לא פסחה על נסים, אבל אין לו את המותרות להתעכב על זה. הוא מקבל את העובדות בשטח באנחה. הוא מאחל שהמצב ישתפר עד כדי שיוכל לסגור את המטבח. לרוע המזל בשנה וחצי האחרונות המטבח עבר מאכילת 450 לקרובים ל 650 משפחות בשבוע.
לאחר שסיפר לנו את סיפורו של הקשיש והשמיכה, הוא פרסם מודעה בעיתון המבקשת תרומות. ביום בו הופיעה המודעה הוא קיבל שיחת טלפון ממישהו ששאל אם לניסים יש מספיק מקום לאחסון שמיכות אם הוא יביא אותם עם משאית באותו יום ממש. ניסים אמר שכן, אך היה בטוח שהאיש פשוט צוחק עליו. כעבור חמש שעות עצרה משאית נושאת מעל 300 שמיכות, שכל אחת עולה 250 שקל.
על המשאית נהג מיכה הולנדר; מיכה הוא הבעלים של מטווח ירי בכפר סבא, הוא ביקש מניסים את הכתובות של אנשים הזקוקים לשמיכות. הוא ובתו בילו את היום בהליכה מבית לבית.
מיכה לא סיים. הוא חזר עם מטען נוסף של כריות, תנורים קטנים ופידים לשעת חירום .
כשפסח מעבר לפינה, המרכז הפסיק מזמן את הנוהג של חלוקת סלי מזון שנראים טוב מול התקשורת שתמיד שמים לב סביב חגים. ניסים מחלק כעת קופונים התקפים למזון, אך לא לפריטים כמו אלכוהול או סיגריות. הוא גם מוודא את הענקת הקופונים לאמהות אשר סביר יותר שישתמשו בו במוצרים חיוניים ומזינים כאחד.
היה ברור שלניסים היו עוד סיפורים לספר, אבל היינו צריכים ללכת. הסתכלתי מסביב לחדר ושמתי לב איך אפילו החבר'ה הפטפטנים והמפריעים יותר, מדשדשים בשקט דרך המסדרון הצר. ברק הלך לפני ונראה קודר באופן יוצא דופן.
מאז שביקרתי בדימונה דיברתי פעמיים עם ניסים ובשני המקרים יכולתי לשמוע את העצב, אבל נחישות בקולו. עבודתו ב"מאיר פנים" רחוקה מלהסתיים. אם היה יכול, הוא היה צועק ממרומי ההר כדי להתריע לכמה שיותר אנשים על חומרת המצב בדימונה. המעט שיכולתי לעשות היה לעזור לו להגיע לעוד כמה על ידי כתיבת סיפור קצר זה.
